<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ויש לתמוה שיש דברים שמברכין על הכוס בורא פרי הגפן קודם ברכה אחת, כגון קדוש וברכת חתנים של ארוסין ושל נשואין וברכת המילה. ויש מברכין בורא פרי הגפן בסוף כל המעשה, כגון אחר ברכת גאל ישראל בחג הפסח. ואחר ברכת המזון. וכן הוא הדין, כי הקדוש גורם לכוס שיבא, והקדוש הוא ע"ש יום טוב או שבת שנכנס, ולכן עושין הקידוש בסוף לסמוך ליום טוב. וכן ברכת חתנים גורם ליין שיבא. וברכת חתנים היא על שם החתון והנשואין הנכנסים, ולכך סומכין הארוסין והנשואין לחתון הנכנס, ואפי' בברכת המזון, ואע"פ שהנשואין (כיון) [כבר] נעשו לא פלוג רבנן בברכת נשואין. ומילה נמי היא על שם שנכנס עכשו לברית וזהו על שם העתיד. ולכך סומכין אשר קדש ידיד מבטן לברית, והברכה גורמת ליין שיבא. גם לפי שנהגו לטבול מן היין בפי הנער, מברכין בורא פרי הגפן בסוף. ואמ' יום טוב הוא תחלה. אבל גאל ישראל על שם הגאולה שהזכיר יציאת מצרים וברכת הזמון על הסעודה שעברה, ולכך מברך בורא פרי הגפן בסוף.
ואחר שנעשים החופה ועושים סעודה שבעה ימים כדאמר בפרקי דר' אליעזר כשנשא יעקב את לאה עשה משתה שבעת ימים, דכתוב מלא שבוע זאת. אומרים בברכת המזון, שהשמחה במעונו, ר"ל, השמחה שאנו משמחין חתן וכלה לא מאתנו השמחה כי השמחה במעונו, כלומר שאין לפניו עצבות. ולפניו רקיע ששמו מעון, ושם נהרי ששון נהרי שמחה. ומצות הזוג שלנו הוא גם על זה שאמר הקב"ה לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך והוא צדיק יסוד עולם ומשם באות כל הרוחות וכל הנשמות ולכך עיקר בשבת על שם שנתן לשבת בן זוג. וכן הוא בבראשית רבה [י"א ט'] אמרה השבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל בן זוגך. ולכך הרגילו העולם לעשות נשואין בשבת אחר שנתבטל ב"ד שהיו דנים על טענת דמים ובתולים ולזכור אותה השמחה הגדולה שהיה במעון שלו נברך שמך על השמחה שהיה במעונו. וגם באדם וחוה נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן.
יש חתנים מברכים קודם ביאה, אשר נטע אגוז בגן עדן על שם אל גנת אגוז ירדתי שאמר הקב"ה החתן, לישראל הכלה, ועל כמה דברים נמשלה כלה לאגוז. יש מברכין על ביאת יבמה בתחלת ביאתו על ביאת יבמה. משום יבמה יבא עליה. ויש מברכין על יבמה בשעת כנוסה מלבד ברכת הקדושין ומברכין על כניסת יבמה לפי דמאמר דרבנן.
<h2>דף יא.</h2>
אבי הבן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הכנסה זו לא כתובה, אלא לפי שרוב האבות אינן מלין את בניהם ומוסרין את בניהם למולם, והאב חייב למול את בנו. ואם אינו מל אותו חייב להכניסו ביד מוהל, ואם אינו שם ימסרוהו ב"ד ביד המוהל, שאם ימסרוהו ב"ד יכול למולו, כדאמ' רב הונא [כתובות י"א ע"א] גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. והכי נמי מלין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. דאפי' בבן גוי נמי, כיון דלא טעים טעמא דאיסורא אמרינן זכות הוא ומלין אותו על דעת ב"ד. ויש לנו לדקדק מה לנו לבקש דעת ב"ד כיון דזכין לאדם שלא בפניו יכניס אותו כל מי שירצה. ועוד איך קורא אותו גר קטן מכלל שנמול ומי מלו. ואם נמול על דעת ב"ד מה לנו ליקח עוד רשות מבי"ד כדי להטבילו. ואם לא נמול היה לו לרב הונא לומר מלין אותו לדעת בי"ד. ועוד מי הוא אותו בית דין שיקחו גוי קטן מן השוק לא למולו ולא להטבילו אם לא מסרו אביו לב"ד, ולא אמרו רב הונא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. כי המשנה דמייתי תמן הגיורת והשפחה וכו' מוקים לה בהכי. ואפשר דמיירי בבת שאינה צריכה כי אם טבילה או בבן שמסר אותו אביו לבי"ד דמלוהו והאב לא נתגייר והלך האב קודם שיטבילו בנו, על זה אומר שמטבילין אותו על דעת בי"ד דמסתמא רוצה האב שיטבילו אותו בי"ד כיון שמתחלה מסרו להם למולו ואף לכן ניחא ליה במה שרוצה אביו אבל מסתמא [לא] ניחא ליה לאב שיטביל אותו אחר בלא דעת בית דין כיון שהוא עצמו לא נתגייר. וכיון שהאב אינו רוצה גם הבן אינו רוצה. אבל בבן ישראל אפי' בלא דעת בי"ד יכול המוהל למול בן חבירו, דמסתמא ניחא ליה לאבוה וניחא ליה לבן כיון דאביו ישראל. וכן אמ' התם לימא מסייע ליה הגיורת והשפחה, מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין. הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון. אבל לעולם אימא לך דלא ניחא להו במה שרוצה אביהם שיתגיירו (ו)אם הוא עצמו אינו מתגייר. אבל בן ישראל ניחא ליה שימול כיון דאביו ישראל. ולא בעינן שוב הכנסה אלא מפני שהתינוק ברשות אביו או ברשות אחד ממשפחתו למסרו לכל מוהל שירצה אם אין אביו שם. ואם יבא מוהל ויקחנו בלא רשות יהיה כחוטף מצוה כמו הלוקח ספר תורה מן השוק דאמ' [מנחות ל' ע"א] הרי הוא כחוטף מצוה מפני שגורם לחבירו שימכר ספרו. ובבירור אם אין לתינוק שם האב, יש לנו לומר שדעת אביו או קרובו בכל מקום שימסרוהו בי"ד לכל מוהל שירצו דמסתמא יתנוהו לרופא אומן ולמוהל לפי כבודו. ואם אבי הבן מל את בנו לא מצינו לא בתלמוד ולא בדברי גאון ולא בסברא שיברך להכניסו. ולשון הכנסה בבני אדם לשון התלמוד הוא כמו [ברכות ס"ג ע"א] בעת המכנסין פזר. וכן [כתובות ג' ע"ב] מכניסין את המת לחדר. [ובפסוק], יש על שאר דברים כגון כונס כנד מי הים. וכן מכנסים בא מאותה גזרה שמכניס שם שתי רגלים. ועוד הכנסה זו היא כמו של עבודת הגשה כדא' בפרקי דר' אליעזר [פכ"ט], כשנולד יצחק, בן שמונת ימים הגישו אברהם למילה. שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. מכאן אתה למד שכל מי שמגיש בנו למילה כאלו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח שהרי אין שום פרי ראוי למזבח עד שיעברו שני ערלה מן האילן. ונראה מכאן שאבי הבן המוהל יברך להכניסו, שהרי אברהם מל את בנו ואעפ"כ נקרא אברהם מגיש למילה, ומגיש זה מכניס.
<h2>דף יז.</h2>
ובבית האבל מברכין ברכה רביעית של הטוב והמטיב. ודבר גדול ומצוה גדולה לנחמו ולהיות עמו. ואע"ג דאמ' מבטלין תלמוד תורה לצאת לקראת חתן וכלה, והוא הדין לפני המת כדאמ' בכתובות. ואע"ג דתנו רבנן מעבירין את המת מלפני הכלה, זה אינו כי אם שלא יהא סימן רע ועגמת נפש לחתן וכלה, אבל מכל מקום יש לכל חסיד ללכת לבית האבל קודם שילך לקראת חתן אם יבא לידו ב' מצות אלו כדאמ' בתנחומא וירא אלהים אל יעקב אמ' ר' שמעון בר אבא שתי מצות של (גמילות) [גמולות] נתן הקב"ה, לגמול חסד אל הכלה ואל המת. אם באו שתיהן לידך אין אתה יודע אי מהן קודם, ובא שלמה ופירש טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה למה, באשר הוא סוף כל האדם, ומצינו בני אדם שהלכו לבית המשתה ולא נתפרשו שמותם דכתי', ויגדל הילד ויגמל, מהו גדול, מלמד שהיו שם שם ועבר ואבימלך אבל אלו שהלכו לבית האבל נתפרשו שמותם ונדחו מגיהנם ושרתה עליהם רוח הקודש. ואלו הן רעי איוב דכתי' וישמעו רעי איוב ויבאו איש ממקומו. ולכך קרובות שתי מצות אלו להיות שוות לפי דאמר בבראשית רבה בחתנים [נטל] הקב"ה [כוס של ברכה] וברכן לאדם וחוה. ואמ' תמן בסמוך וירא אלהים אל יעקב בבאו מפדן ארם ויברך אותו. שברכו ברכת אבלים, אבל מכל מקום חסד שעושין לכבוד המת הוא חסד של אמת. שאינו מצפה לגמול. והנחמה עצמה היא כבוד המת. ונסתפק על חתן שהיה הולך לבית הכנסת יום ששי [בשחר] ועדיין לא קדש שאין רגילות לקדש עד אחר שיצאו מבית הכנסת ומת מת בעיר ועדיין לא התחילו להתפלל, אם יתחילו להתפלל לכבוד החתן ויקדש אשתו בפניהם אחר צאתם מבית הכנסת ואחר כך ילכו אל המת לקברו, או יקבר המת תחלה ואחר יתעסקו בתפלה ובקדושין. זה היה מעשה ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך.
ואמרי' בכתובות מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. ואפי' לא יצא עם המת עד בית הקברות יש לו שכר גדול, כדאמרי' בפרקי ר' אליעזר [פי"ז] גמילות חסד לאבלים מניין אנו למדים מאיזבל, שהיה ביתה סמוך לשוק וכל מת שהיה עובר היתה יוצאה מתוך ביתה ומצלצלת בכפי ידיה ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות. ונתנבא עליה אליהו הנביא זכור לטוב והכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל, והאיברים שהיו גומלי חסדים לא שלטו הכלבים בהם שנא' וילכו לקוברה ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידים והענין הזה כמו כן על חתן וכלה. אפי' לא ילך כנגדם כי אם קצת מן הדרך כגון עשר צעדות והוא הדין אפי' פחות.
<h2>דף נ.</h2>
מי שיש לו בן וגדלו עד שלש עשרה שנה אומר ברוך המקום שהצילני מעונשו של זה. כדאמ' בבראשית רבה ויגדלו הנערים א"ר אלעזר ב"ר שמעון עד שלש עשרה שנה צריך אדם להטפל בבנו, מכאן ואילך צריך לומר ברוך שהצילני מענשו של זה.
<h2>דף קד.</h2>
וכשנפטר המת ונקבר אומ' כולם יבא שלום ינוחו על משכבם כדאמרי' בכתובות. ולכך כתיב יבא שלום ולא כתב יבוא בשלום לפי שמלאך השלום הוא בא להכריז עליו כדאמ' בפרקי ד"א בטובה יש בה שני דרכים אחת של צדקה ואחת של חסד ואליהו זכור לטוב מכריז עליו ואומ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים.
